The Adult Me: Snapshots from My Grownup Life
Here we’ll revisit the adventures of life as you enter adulthood.
From commitments to career, love to parenthood, career to volunteer activities,
relationships to undying friendship, we want to hear it all.
The First Time We Met
הכרתי את יהודית אשתי בזמן הקד”צ שעשיתי בצבא. בת דודתי סריקה, שגרה בבאר שבע, הייתה שכנה של יהודית והחליטה להכיר ביננו. בפגישות הראשונות איתה נהנתי מאוד, ולצערי לאחר הפגישה השלישית היא החליטה להפסיק את הקשר ביננו. אני לא הפסקתי לחשוב עליה, ולשמחתי לאחר שנתיים היא חזרה לחיי והפכנו שוב לזוג – הפעם לתמיד.
הייתה ביננו אהבה גדולה, נהננו מאוד לטוס לחופשות בחו”ל ולטייל ממש בכל העולם.
יהודית הייתה שמנמונת, אהבה צדק ושקט ולכן תמיד הייתה על תקן המגשרת ושוכנת השלום. אם שני אנשים היו מתווכחים היה ידוע לכולם שהיא הייתה הפוסקת במחלוקת. היא הייתה אישה מיוחדת ותמיד הייתה מרכז העניינים בכל מקום בו הייתה. אני זוכרת שבימי שישי היא תמיד הייתה מבשלת מהשעה שלוש לפנות בוקר ועד כניסת שבת קובה, מפרום, משאוושה ומאכלים טריפולטאים ומצרים נוספים שאהבתי מאוד. היא תמיד זכרה הכל, קלטה דברים מהר והייתה חדה, הרבה יותר ממני.
Marriage, the Early Years
לפני החתונה של יהודית ושלי שכרנו בית בירושלים כדי להתרחק קצת מהמשפחה של יהודית בבאר שבע.
לקראת החתונה, חילקנו הזמנות לכל המשפחה והחברים והייתה התרגשות גדולה, אך יומיים לפני החתונה פרצה מלחמת יום כיפור ואני נקראתי למילואים, לכן דחינו את החתונה ב-10 ימים. כל החברים שלי היו חיילים אז כולם הגיעו על מדים. על אף שאלה היו ימים לא פשוטים, הייתה חתונה לתפארת, שמחה ומלאת אהבה.
שנה לאחר החתונה חזרנו לבאר שבע, ושם בנינו את ביתנו והקמנו את משפחתנו.
לפני 15 שנים, כשהייתה בת 59 בלבד, יהודית נפטרה מסוג של טרום סרטן במח העצם (MSD).
הכל התחיל כאשר יהודית התלוננה על חולשה וכאבים. כאשר הלכנו לבית החולים, הרופאים חשבו שמדובר בגב תפוס, נתנו לה זריקה נגד הכאבים ושלחו אותה הביתה. לאחר מספר ימים, היא חשה לפתע כאבים חזקים ביותר, בלתי נסבלים, ונסענו שוב לבית החולים. הפעם, הרופאים החלו סדרת בדיקות ארוכה, במהלכה היה בלבול גדול בנודע למצבה ולאבחנה שלה – הבדיקות לא היו חד משמעיות, ולא ידעו האם מדובר בסרטן. לאחר 4 חודשים של חוסר וודאות, הגיע לארץ פרופסור מוכר מחו”ל שבחן את הבדיקות. ממש באותו יום, שעה לאחר הפגישה עם הפרופסור, התקשר למשפחה הרב פירר ושניהם בישרו לנו את אותה אבחנה – ליהודית יש MSD – מחלת “טרום סרטן” בה יש ייצור לא תקין של מח העצם ותאי דם.
5 חודשים לאחר האבחנה, ואחרי שיהודית התמודדה עם קשיים וסבל רב, היא נפטרה. הגעגוע אליה גדול והיא נמצאת בלב כל המשפחה.
My Children
לילך היא בתי הבכורה. היא נולדה כשהייתי בן 27, בבית החולים סורוקה – שלימים עבר לא מעט שינויים. אז, חדרי הלידה היו רחוקים מלהיות פרטיים – כ-30 או 40 נשים שכבו יחד באולם אחד ענק. הלידה לא הייתה פשוטה, ונשארנו בבית החולים שלושה ימים עד שהשתחררנו הביתה.
מהרגע שלילך הייתה קטנה, היא כבר ידעה “לתפוס פיקוד” – תפסה לנו את המיטה ולא נתנה לי וליהודית לישון יחד. כבר אז ראינו את הבוסית שבה, והיא באמת נשארה כזו עד היום. היא תמיד הייתה המובילה בין הילדים, ישרה, אמיצה, אומרת את דעתה בלי חשש, ואחראית מאוד גם כאדם בוגר.
שלוש שנים אחריה נולדה דקלה, ילדת הסנדוויץ’. עקשנית כבר מאז ומתמיד, עם דרך משלה וראש עצמאי. אני זוכר איך יום אחד פשוט טסה לחו”ל לשלושה שבועות בלי ליידע אף אחד… כבר אז היא הייתה מלאה ביצירתיות ואהבה להתלבש, להתאפר ולהתגנדר. גם היום, זה חלק בלתי נפרד ממנה.
שלוש שנים נוספות עברו, ואחרונה חביבה, טלי, נולדה כשגרנו באיטליה, שם גם חיינו עד שהייתה בת שנתיים. טלי תמיד הייתה בעלת לב ענק, דואגת לכולם, והיוותה החוט המקשר בין שלושת האחיות. היא קלילה, אופטימית, ומאמינה בכל ליבה שהכל תמיד יסתדר.
Parenting
כהורים, היה ליהודית ולי הכי חשוב שהבנות יהיו טובות וימצאו בחברה טובה, עם אנשים איכותיים.
אני זוכר שהן תמיד היו מסתכלות עליי דרך חלון הבית כשטסתי לעבוד בחו”ל ומחכות לחזרתי.
בחופשים הגדולים, כשהבנות לא למדו היינו מטיילים המון בארץ, והייתה לנו מסורת בה נסענו לישון במשך שבוע שלם בחוף אשקלון באוהל. היינו נחים, נהנים, צוחקים ומכינים אוכל ביחד, כל המשפחה. היינו מחכים לזה כל השנה.
אני מרגיש המון אהבה מהבנות ווגם מהנכדים שלי. מור, נכדי הגדול, אמר לי פעם: “הייתי רוצה להגיע לגיל שלי ולעשות מה שאתה עשית”. זה ריגש אותי מאוד. אנחנו מאוד מחוברים אחד לשני ואנחנו חברים טובים.
