Little Me:
My Birth and Early Years
This is when you made your grand entrance into the world. Missing teeth and hair, you
probably made up for it with your babyish charm and got cuter as you grew.
Let’s return to this magical time when you began to wake up
to the wonders of the world around you.
My Earliest Memory
נולדתי במצרים בשנת 1946. כשהייתי בן 4 גירשו את משפחתנומשם ועלינו לארץ ישראל. המשפחה כללה את אבי שלמה, אמי עליזה, אחותי הגדולה שרה ו-3 אחיי הקטנים שבתאי (ז”ל), חיים ויהודה.
מרבית זכרונותיי מתחילים במעברת “תלפיות” אליה הגענו בירושלים, אחרי שייט באונייה לארץ דרך איטליה.
במעברת תלפיות התחשלתי. החיים שם היו לא פשוטים ונאלצתי להתמודד כבר כילד קטן עם אתגרים רבים: החורפים הקשים, שגרמו לגגות הבתים להתנתק ולעוף במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הבית כולו עף יחד עם הגג, המרחק הגדול מהשירותים ומברז המים (כחצי קילומטר לכל מקום) אליו הייתי הולך עם דליים כדי להביא מים למשפחה כולה. אני זוכר את עצמי במעברה כילד קטן, מחכה במשך שעות בתור לברז המים, ובהגעתי לראש התור, בחור מבוגר דוחף אותי ואני נאלץ לחזור לסוף התור ולחכות את כולו מההתחלה. העוני היה לא פשוט גם הוא, קיבלנו תלושים מעטים אחת לשבוע ונאלצנו לחיות בצמצום. אני זוכר משפחות אחרות שלא דיווחו לרשות על יקירהן שנפטר, כדי שיוכלו להמשיך ולקבל תלושים גם עבורו על אף לכתו.
על אף הקשיים, אני מאמין שכל דבר קורה לטובה, והאתגרים שהתמודדתי איתם כילד קטן במעברה חישלו וחיזקו אותי להתמודד כאדם בוגר בעתיד.
Me, as a Toddler
קראו לי בכור בגלל שאני הבן הבכור במשפחה.
כשהייתי בן כ-10, יצאנו מהמעברה ושיכנו אותנו בשכונה ה’ של הקטמונים בירושלים. אני זוכר שהתנאים שם היו טובים יותר – בית בגודל ממוצע עם גג יציב ויסודות חזקים, בו ישנו כל האחים בחדר אחד יחדיו. גם לבית הספר היינו הולכים ביחד, ובגלל שהמרחק לשם היה רב, נהגתי לקפוץ על הירכתיים של משאיות זבל שהיו נוהגות לעצור סמוך לבית הספר בו למדתי, וכך להקל על עצמי את ההגעה לשם. כבר כילד הייתי אמיץ וחסר פחד, וכך הייתי גם כאדם בוגר.
על אף שיצאנו מהמעברה, המצב הכלכלי שלנו הוסיף להיות לא פשוט. אבי שלמה עבד כאיש תחזוקה בבית ספר ואימי עליזה הייתה עקרת בית. לכן בזמן החופשי מבית הספר הייתי עובד כמחלק עיתונים, ובגלל שהייתי חסון וגדול לגילי, קראו לי מידי פעם לעבוד כסבל – למשוך מיכלי מלט לדירות בקומות גבוהות או לטפס במדרגות עם רצפות כבדות על הגב. אני זוכר שזה היה לא פשוט ודרש מאמץ גופני רב.
My Siblings
אני נולדתי ראשון, אחרי נולדה שרה, ואז שבתאי, אחריו חיים ולבסוף יהודה שהיה הקטן ביותר.
בגיל 7-8 הייתי יחסית צנום, טיפלתי הרבה באחים שלי במעברה כי הייתי בכור.
זכרון חזק שעולה בי הוא משחקי הכדורגל המשותפים עם אחיי הקטנים בילדותנו. אני זוכר שהם אהבו מאוד לבלות איתי. שרה, לעומתנו, הייתה לומדת הרבה ולא משחקת איתנו משחקי כדור בשעות הפנאי.
בנוסף, בנערותי (בגילאי 14-15) אחים שלי ואני אהבנו מאוד לטייל בשבתות. היינו הולכים לטייל בסביבות ירושלים, שם יש נופים מדהימים. היינו צריכים להצטייד באוכל, אך בפועל לא לקחנו איתנו כלום – היינו אוכלים הכל מעצי הפרי שהיו באזור – בלי לתכנן כלום ובלי לדאוג ממה שיהיה.
בבגרותם, יהודה עבד כקבלן חשמל, שרה הייתה עקרת בית, חיים עבד באינסטלציה ושבתאי היה צורף. כולם נשארו לחיות בירושלים בחייהם הבוגרים והקימו שם משפחות.
שבתאי (ז”ל) נפטר מפוליו כשהיה בן 62.
Your mother and father
לאימי קראו עליזה ולאבי שלמה. ההורים שלי חלקו הרבה כבוד האחד לשניה, ואולי בזכות זה כולנו גדלנו להיות אנשים טובים ולשמוח ממה שיש. הם לימדו אותנו להיות ישרים וכנים ואני מרגיש שאלו אכן מאפיינים משמעותיים בי עד היום. אבא שלי העביר אליי את המסירות הרבה שלו לעבודה ולמקום שהוא נמצא בו. בזכותו, אני מקפיד להיות הכי טוב שאני יכול בכל מקום אליו אני מגיע, ואני מרגיש שהעברתי את התכונה הזו גם לבנות שלי. בסוף הפרק ניתן לראות תמונה של אבי, וכן את מילותיו של אלון, שהכיר את אבי ולאחר מכן גם אותי, שם הוא מתאר את אבי וגם את הדמיון ביננו, ואת הגאווה שאבא שלי רחש לי על פועלי ועל שירותי הצבאי המשמעותי.
להוריי הייתה תמיד חשובה ההצלחה שלנו. הם עבדו מאוד קשה ובקושי אכלו בשבילנו. על אף שהמצב במעברה היה קשה, ההורים שלי לא וויתרו לנו ושלחו אותנו ללמוד. הם תמיד התעקשו שנלך לבית הספר ושנעשה שיעורי בית וזה מאוד השתלם. כולנו הפכנו אנשים משכילים ומלומדים וזה לא מובן מאליו.
אבא שלי דיבר 7 שפות. הוא נפטר כשהייתי צעיר בעת שחיכה לרופא. אחרי שנתיים אמי התאבדה מצער על פטירתו.
הייתה ביניהם אהבה נצחית שלמדתי ממנה המון ושאני זוכר היטב עד היום.
